לכוחו של הדמיון המודרך התוודעתי כשהייתי מטופלת בעצמי, בגיל 25. לפני הטיפול הייתי במצב של חוסר מודעות לרגשות שלי או בכלל לעצמי. נשלטתי על ידי הכעס, התסכול, בטחון עצמי נמוך, ולא הבנתי למה אני מתנהגת בצורה שהתנהגתי – התפרצויות עצבים, צעקות עד לרמה של רעידות ידיים בלתי נשלטות. בכל פעם שנרגעתי, אחרי התפרצות זעם, הייתי מרגישה נורא. הרגשתי שאין לי שליטה על החיים שלי, על ההתנהגות שלי, ולא ידעתי איך לשנות את ההתנהגות הזו, או למה זה קורה לי?!

בטיפול שעברתי למדתי להיות במצב של רגיעה טוטלית, להסתכל פנימה, להבין למה אני מתנהגת בצורה שאני מתנהגת ולשנות את זה. במהלך תהליכי הדמיון מודרך שעברתי הרגשתי תחושה כבדה בבית החזה והדימוי שעלה לי זה פיל ורוד, גדול ומחייך, שיושב לי על הלב ומועך אותו לגמרי. בהנחיית המטפל שלי ביקשתי, בצורה נחמדה, מהפיל לזוז. הוא לא זז. ביקשתי שוב ושוב עד שהוא הסכים והלך לדרכו. כשהפיל הנחמד זז ראיתי את הלב שלי פרוס כמו סמרטוט על רצפת בית החזה שלי. הרגשתי נורא! הבנתי שבמהלך השנים הקודמות הסתובבתי בעולם עם לב, שלא רק שהיה שבור בגלל אהבה נכזבת, אלא היה סחוט מכל אנרגיה חיובית, ובטח שלא היתה בו כל שמחה. כשניסיתי "לנפח" אותו כדי להחזיר לו את הנפח - לא הצלחתי. היה קרע גדול בצידו של הלב וכל האוויר שניסיתי להכניס לתוכו יצא דרך אותו קרע. בנוסף לזה כל הנסיונות שלי לאחות את הקרע לא הניבו פרי: אי אפשר להדביק אותו, לתפור אותו, כי בכל מצב האוויר ממשיך "לברוח"...

בפגישה הבאה לא רציתי לחזור ולנסות שוב להפיח רוח חיים בלב שלי. פחדתי לנסות ולא להצליח, פחדתי לנסות וכן להצליח – מי אני אהיה עם לב חי ונושם? כל כך הרבה זמן חייתי במצב שבו הלב שלי לא מתפקד בצורה בריאה, לא חי – מי אני אהיה עם לב שמתפקד? האם עדיין אני אהיה אותו אדם או שאני כבר לא אזהה את עצמי – זה הפחיד אותי. הבנתי שאני רוצה את השינוי אבל מפחדת ממנו באותה עוצמה. המטפל שלי אמר לי שהכל תלוי ברצון שלי ואם אני לא מעוניינת לעשות את השינוי אני יכולה פשוט ללכת. בסופו של דבר הרצון בשינוי גבר על הפחד ממנו והסכמתי לנסות שוב להחיות את הלב.

בפגישה שאחרי חזרנו בדמיון לסיטואציה שבה ניסיתי לנפח את הלב, אלא שהפעם עלה בתוכי רעיון לאחות את הקרע בצורה מושלמת – נתתי נשיקות קטנות ללב, במקום של הקרע, והקרע פשוט נעלם. הלב חזר להיות שלם! כל מה שנותר לי לעשות הוא לנפח את הלב, וזה מה שבאמת עשיתי. הלב חזר להיות בעל נפח, אמנם לא נפח גדול, אבל בעל נפח ואפילו זרח באור ורוד חלש וענוג. השמחה שלי הייתה גדולה מאוד. ראיתי את עצמי רוקדת מסביב ללב השברירי אך בריא שלי. משם הדרך הייתה סלולה לחיים עם יותר שמחת חיים, עם יותר אהבה עצמית, עם יותר מודעות ועם הרבה פחות התפרצויות זעם. בעצם משלוש התפרצויות בשבוע, עברתי להתפרצות אחת בשנה – וגם היא הייתה מאוד ממותנת ביחס להתפרצויות שלפני הטיפול. בעיניי שיניתי את האופי הרגזן שלי לאופי יותר נינוח. ולכן היום כשאני שומעת מישהו מתרץ התנהגות זו או אחרת שלו בכך שזה האופי שלו ואופי אי אפשר לשנות אני חולקת על דעתו. הכל עניין של רצון והנחייה נכונה.