נוער בזמן קורונה...

לפני כשנה הגיעה אלי א' - נערה בת 16, מאוד מצליחה בלימודים, הרבה חברות, עבדה אחר הצהרים ומאוד נהנתה מזה. בקיצור נחת ותענוג לכל הורה. 

בזמנו היא הגיעה בגלל התקף חרדה שנבע מאירוע ספציפי. תפסה את הפואנטה כבר אחרי שתי פגישות והתקדמה הלאה. אמרתי כבר נחת?

בשבוע שעבר היא הגיעה שוב.

כבר בת 17, בכיתה יב'. מולי התיישבה נערה אחרת. כבויה. הציונים שלה צנחו בעקבות הלימודים דרך הזום שאליהם היא לא מצליחה להתחבר. מסוגרת בבית, בלי אפשרות לפגוש חברים, בלי אפשרות לעבוד, להרוויח קצת כסף ולא להיות נטל על ההורים. 

בקיצור, ההיפך הגמור מנחת. 

לצערי זהו לא מקרה חריג בנוף החברתי של היום. כמעט בכל יום אני מקבלת טלפון מהורים מודאגים שרואים את הילד או הילדה שלהם קמלים, ואין להם שום אפשרות לעזור. ואיך יהיה? 

זהו גיל שבו סוכני החיברות הופכים מהורים לחברים בני אותו גיל. 

זהו גיל שבו יש לבעוט בכל המוכר והאהוב, ולצאת לדרך חדשה - לבנות זהות אישית וייחודית בעזרת חברים ולא בעזרת הורים או משפחה קרובה.

בנוסף הם גם נחשבים בבית לבוגרים. אמורים לעזור, לתרום, לא להיות "מחוברים למסכים", להכין מטלות ושעורי בית אין סופיים, להתכונן לבגרויות ועוד. 

זהו גיל שבו חווים את כל הרגשות בקצוות. וזה אומר שאם אנחנו חווים קצת דכדוך כרגע, הם נכנסים לדכאון עמוק. 

זהו גיל שבו כל שעות הערות מתהפכות. נשארים ערים בלילה וישנים ביום. 

אז איך לקום על הבוקר, עם מוטיבציה גבוהה, לשעור בזום!?? 

תבינו אותם, תראו אותם, תקשיבו להם, גם אם הם רק נוהמים.

אם אתם פשוט לא מסוגלים לעשות את זה תתקשרו אלי. תנו להם מקום שבו הם יוכלו להתפרק, להבין שהם לא לבד בעולם (ברור שהם לא לבד, אבל הם מרגישים כך), מקום שבו הם יכולים להיות גם בוגרים וגם ילדים. שתהיה להם, וגם לכם, שעה אחת של נחת.