ועכשיו ברצינות.... 

מפגשי הפסיכותרפיה שלנו הם טיפול המתבצע בעזרת שיחות, כלומר - טיפול ורבלי. 

ישנן גישות רבות לטיפול בפסיכותרפיה, אך אני מתרכזת בשיטת הפסיכותרפיה האקזסטניאליסטית. הגישה הזו מנסה לנתק את המטפל ממסגרת תיאורטית כלשהי כדי שיוכל לפתח דיאלוג פורה ואותנטי עם המטופל. כלומר ההתמקדות היא במה שהמטופל מביא, בזמן הווה, לחדר הטיפולים, באינטראקציה שיש בין המטפל למטופל.

כאשר לאדם ניתן חופש מוחלט להחליט, ואתו אחראיות מלאה לתוצאות, הדבר עשוי להוביל לתופעה של חרדה. 

הגישה עוסקת בבעיות קיומיות אוניברסליות, כמו פחד ממוות, למשל, או חרדת אי הודאות, ומעודדת את האדם לקחת אחריות על חיו ולעמוד באומץ מול אותן בעיות קיומיות, המטופל יכול לגייס את החרדה לטובתו. במקום להדחיק חרדות, מטופלים נדרשים להשתמש בהן כמחוללות שינוי בחייהם. כאשר המטופל משלים עם חרדותיו הדבר עשוי לשמש אותו למצוא כיוון למציאת משמעות לחייו.

המטפל בגישה זו מתמקד ב"דרכו של אדם בעולם". לכל אחד מאיתנו דרך משלו לחוות את העולם, דרך משלו להתנהג בעולם וכולי. תפקיד המטפל הוא להבין את דרכו של המטופל בעולם, להכנס אל "מאחורי הקלעים" של דרכו בעולם, ובכך להבין את המניע להתנהגות זו או אחרת. השלב הבא הוא לשקף למטופל את דרכו בעולם וביחד למצוא את הדרך לשנות התנהגויות שהמטופל רוצה לשנות. המטרה היא לעזור למטופל למצוא את הדרך להחזיר את השליטה בחייו לידיו, עד שילמד לנתב את חיו בעצמו.

העבודה היא משותפת, בגובה העיניים. ארוין יאלום מדבר על כך בספרו "מתנת התרפיה" - הוא מסתכל על היחסים בין המטפל והמטופל כ"חברים למסע". הוא אומר שכולנו נמצאים כאן יחד, ואין מטפל, או אדם כלשהו, שחסין מפני טרגדיות המובנות בעצם הקיום – כלומר, כולנו בני אדם שחווים טרגדיות אישיות, חרדות קיומיות, ולפיכך כולם מטופלים ומטפלים גם יחד. כל מטופל יכול להביא שעור חשוב למטפל ומתוך כך המטפל לומד מהמטופל.

לסיכום: הגישה הזו מזמינה את המטופל להקשיב לקול האישי, האותנטי, הפנימי שלו, להקשיב לנשמה שלו. ולצעוד בדרך האותנטית שלו.